בן אדם הכי יציב

איך אגיע לבלתי אפשרי אם לא אשאף למגוחך. הנחתה להרמה בצהרי היום מקול המוסיקה.  ניסוי במשחקי דיאלוג עם עצמי. והיום באצטדיון עצמי מול הפועל אסתרית בלצן. שחקן חיזוק- בטהובן.
 פעימות חזי מקליקות כיפאק אצבעותיי מקלידות כ י פ א ק .  טבעת בוגר הקונצרטים לנוער משתחלת על אצבע הקמיצה. חיזוק ותיבול לקיבעון הסדרות שאני בתוכו. דרך הטבעת רואה סבתא גאה הולכת עם נכד מסורק ומצוחצח, לבוש נעליים חגיגיות. מביט דרך גלי האתר על הורי וכמעט כל נכדיהם. חסרה אחת.אני בוכה. נמושה שכמותי. הדמעות מחזקות ומתבלנות את הקיבעון לרדיו שאני בתוכו.
אז, לפני 40 שנה נסענו למתקן השיגור בהיכל התרבות ומשם עפנו עם המוסיקה והיה היה, אני פותח עיניים מול הבלוגר, נשען אחורה ו
עוצם עיניים להתעורר. טבעתיים פלוס 1. ומה?
רק אכתוב ש
ספר לעצמך על חוויה שנמצאת מרחק הקלקה. הזמן למעגל, בואו בואו. ספר על מה שהיה, מה שלא היה, מה שיכול להיות, מה שלא יכול להיות, מה שאין דבר כזה לא יכול להיות ועל אין דבר כזה שיכול להיות רק עכשיו
אסתרית מספרת לנו על בטהובן שכבר התחיל להתחרש וכבר הפסיק לכתוב. ואז ביקש ממנו דיאבלי, מלחין פופ של זמנו לכתוב עבור יצירה שלו  ואריאציה אחת (אקדח מערכה ראשונה) ולצרפה לספר היצירה שהוא עורך ומוציא לאור. ובטהובן סירב. ברור. אבל ואלס, מה לא תרקוד?
ואסתרית לוקחת אותנו לסיבוב נוסף בתוך הזמן ההוא. כשבטהובן מעכב את השלמת השלושים ושלוש. אקדח זמנים מרסס מקצבים במסע אחורה וקדימה מהמינואט לפרלוד. חגיגה בהיכל, כפיים, צחוקים, מחאה חברתית והאמן כפועל. אין מצב שאני נכנס לדקויות של קישוט-טמבל-קווראטה בעליה.
המשכתי להכנות לזמריה עם נעמי פאראן, מקהלת הזמר "מורן"  "אמא אמרה לדני" "חמש שנים על מיכאל". מקהלות הזמר הישראליות-כנסיות הניו-אייג' הישראלי, המשלים הטבעי למסורת ריקודי העם שהקדימה. המשכה של מסורת שנגדעה באירופה להאזנה מושכלת למוסיקה סביב הרדיו או הגרמופון בסלון. ההורה והדבקה הקדימו,  כי כך קורה כשמתנהלות מהפכות. גם המהפכה הפרטית הציונית שלי.
enough 4 2day

אילה נצר/המגוחך והבלתי אפשרי

הקפות אחרונות

הנהג שומע וצורך מוסיקה ללא הפסקה.הוא מכין לעצמו בקפדנות רשימות השמעה שרק בעזרתן הוא מאזין. כשהנהג מתפקד כעורך ושדרן, הוא תובע הידודיות רגשית מהנוסע או הנוסעים. כדי למנוע הצקות ומחלוקות הקפדנו על חלוקת שליטה ברמקולים. עשינו זוג או פרט יצאתי פרט. ניצחתי. אני מתחיל. חוק : לשומע יש זכות וטו, לא ניתנת לערעור, על בחירות העורך המוסיקאלי.  שש בערב. שום תוכנית רדיו לא עומדת בדרישות הנהג. הנהג דורש מפס-הקול שישתלט על אוזנו במכה אחת.SPLASH. שלפתי מכובע תובנות החודש כקוסם. הנהג נשבה. בינגו. פתיח בלוזי של  ע נקודה סבאג.לתוכנית המוקדשת לבוטלג השלישי של בוב דילן. סבאג, קוטנר ראסטאפריאני.

הנהג ואני משוחחים על ימי הרדיו. מדי פעם, הנהג רב הקיבעונות מטריד אותי בניסיונותיו לגרור אותי לאשרור  בחירותיו. אני, מחוזק מהסביבה הטיפולית של סבאג/דילן, מאפשר להצקותיו לרחף מעלי, להמשיך הלאה מהחלון.

מערכת הסטריאו של הורי הנהג היתה משוכללת אפילו משל העשירים יותר. אוסף התקליטים שהביאו מחו"ל, גלן גולד, מיילס דייויס אליו התווספו מעטים מילידי הארץ שעברו את בחינת "הטעם": אסתר עופרים, "הפלטינה". לי היתה  מערכת שרק הצליחה לגרום לשכנים להתלונן. תקליטים נשרטים וסלילי קלטות נפרמים;  העדפתי להנגיש את העולם בחוץ עם הרדיו, ערוך, עם קריינות לעוס לאוזני מזכיר שבחיים יש יותר מבית ספר משעמם. לאחר הצבא נפטרתי מאוסף התקליטים- הנה הלכה לה תקופה. ארגז דיסקים עמוס (מפריצה למערכת שמתפרנסת מרמאות צברתי  תריסרי דיסקים בסנט) שנשלח, לא הגיע ליעדו וסימן סיום עוד תקופה של האזנה ללא אחיזה חומרית. רדיו-טרנזיסטור ON/OF  ומחוגה נעלמו בעולם המודרני. אפשרי למצוא בארצות עולם שלישי. עולם הולך ונעלם. המחשב גזר אותי לדיסקים קשיחים ואין סוף תיקיות של אלבומים. מצאתי עצמי מנהל תחנת רדיו במקום מאזין ראש קטן שמקבל הכול לעוס. הטלפון החכם בולע את המחשב והטרנזיסטור חוזר כיישום..

במשמרת הבאה דגתי את שידור פרידה מגבריאל בלחסן  של ניר גורלי ועדי מור. פעם ראשונה שהנהג שמע על בלחסן ומאזין לו. גילוי מרגש שהזדקק לרגע של שאיבת שירי בלחסן למאגר ומיונם. תרבות רשת במיטבה.