מממממממ...המפאיניקיות שלי תופסת מקלט בשוקן הליברליזים. בתחרות הסמויה בין רוני קרחוני ליואב בן חלב שהתנהלה בין בעלי האמצעים והמקורבים לצלחת, מקומי, לצד הקרחים היה ברור, לפחות בכל מה שקשור לרצועת הקומיקס. שטיפת החלב עוד לא הגיעה למימדי כוס חלב ביום כמו אצל האמריקאים, אבל התמונות של קופסאות הקורנפלקס הענקיות ומיכלי השני ליטר שנראו בסדרות כמו משפחת בריידי ופרטרידג' סימנו כיוון ברור.
זאת ההקדמה לעובדה שבסך הכול היתה לי ממש אג'נדה מה לכתוב - על מה שנעשה בקייטנה- על משחקהשיגועים
שנשחק (להלן שִגֻּעִים בהטעמת מלעיל דמלעיל), רציתי לכתוב ערכי ויקיפדיה נעלים על המטרות, החוקים, האתגרים ושיתוף הפעולה ההדדי. לשכוח קביעה של מסגרת זמן עם נקודת התחלה, התחלנו. ונקודת סיום - סוף הקיץ. קביעה של מרחב הרשת ונוהל פיזי מוגדר שבו מתקיים המשחק. והכי חשוב- מתי פוס מותר.
חשבתי להרחיב על המישחוק בחיינו ולתת דוגמאות. אבל איך אפשר לכתוב על שִגֻּעִים שמה שתפס את אוזני היא זמירה לוצקי מארחת את קיקי קרן הוס ומשמיעה את האופרה הקמרית "לא מעשה באשה, אשה, נווד, זמר נודד... ומלחמה". יצירה קולית ל 3 זמרים, שחקן-זמר, 4 נגנים (אבוב, אקורדיאון מנדולינה
וקונטרבס) ואלקטרוניקה. הקשבה חוזרת הפעם מוגן עם הרדיו מהחוויה החיה וחמוש במחשב ובנקודות יציאה. אז תוכנית היום תידחה למחר
אז נזרקתי ללאה גולדברג "מכתבים מנסיעה מדומה"
מכתב אמִתי על נסיעה מדומה והוא גם הקדמה
אתה,
אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נוֹשׂא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מילות הגאוּלה המעטות ההן העלוּלות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו. עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אוּלי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצוֹם לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנוּר הבּוֹער ולחשוב שזהו המסע שלי, שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא - נסיעה ספרוּתית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.
אתה,
אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נוֹשׂא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מילות הגאוּלה המעטות ההן העלוּלות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו. עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אוּלי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצוֹם לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנוּר הבּוֹער ולחשוב שזהו המסע שלי, שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא - נסיעה ספרוּתית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.
הגיבּוֹרה שלי - רות - עלוּלה לחיות כמוני בזמן התלוּי על בּלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסוּמה בפניה. וּלפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרוּתית. רוּת אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנוּר. יש לה מטרה ספרוּתית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבּוֹרה, ששמה אינו שמי ושם אהוּבה אינו שמך. אם רוּת דומה לי וזה אשר היא פונה אליו - לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה - הם דמוּיות מדוּמות כמו הנסיעה.
שם אהוּבה של רוּת עמנוּאל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבּה ו"עמנוּלינו" לשם קיצוּר. או להיפך.
היחסים שלהם אינם מסוּדרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסוּדרים... משעמם.
תוכן המכתבים האלה ניתן להתבּטא בשמו של ספר לטיני אחד מימי הבּיניים - "על כל הדברים שבּעולם ועל עוד משהוּ" - הלוא תבין, העיקר הוא אותו ה"עוד משהוּ" כי "כל הדברים שבּעולם" ביני ובינך מה הם ? - יש מלה צרפתית המבטאת קצת את אופי המכתבים האלה: Causerie. תרגומה העברי כבד ומעליב ("פטפוט"? "שיחה נאה"?) - לא לאלה נתכּוַנתי. הרי Causerie היא במקצת גם אותה המלודיה העדינה עתיקת-היומין שידי איזו סבתא אצילית פרטוּה על פסנתר ישן ומתאנח.
הערים שרוּת כותבת עליהן הנן רק בוּעות-סבּון הנולדות בדמיון בשעה שהטמפרטוּרה של הנפש עולה עד °39,9. בכל נשמה יש אוֹסף פיתוּחי עץ עתיקים, השמוּרים בה מימי הילדוּת - תמוּנות ערי-חלום, רחוקות ויקרות. ואַחת היא, אם ראה ואם לא ראה האדם את כל הערים האלו אחרי שאסף את פיתוּחי העץ בנרתיק נשמתו - אין התמוּנה משתנה על ידי כך: אין היא קשורה במציאות ובעצם, הרי בשבילנו כל העולם הנו פיתוּח עץ פרימיטיבי ולא גדול - ציור עיר דמיונית - כי אלמלא כן, איך יכולנו לשאת בתוכנו את "כל העולם" על פרטיו השונים והרבים? רות לא ראתה מימיה את רוב הערים המתוארות במכתבי נסיעתה: הן רק הד אַסוציַאציות, בְּליל חרוּזים, תמוּנות והלך-נפש. לפני כל מכתב ממכתביה היא תופיע לפני קוראי בשבתה בעומק החדר בעיר מולדתה ובכתבה מכתב מפריז או מבּריסל. אני כותבת זאת כמו שהציג וַכְטַנגוֹב את "טורנדוֹט": השׂחקן מתאַפֵּר על הבימה לעיני הקהל - אל לשכּוֹח שהוא שחקן ולא בן-מלך סיני!
נסיעתה של רוּת נגמרת מפני שהיא סוף-סוף נוסעת באמת, וכנראה טוב הדבר. רגל הדורכת על אדמת נכר יודעת אולי יותר ממוח המגשש במרחקים. מי יוכל להגיד זאת אל נכון?
המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רוּת. פרי בדידותי הם.
אני מביאָה אותם שי לך - בהרבה תוּגה וקצת תודה.
אני מביאָה אותם שי לך - בהרבה תוּגה וקצת תודה.
ל.
הרבה יותר כיף לקרוא
כל הטראראם.....אולי עצימת עיניים לשעה קלה, הקלדה דמיונית למסע ספרותי
ויטלי פודולסקי ולהקתו - בלדה לשוטר
טריווית סיום- לאה גולדברג בצד של דבר לילדים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה