יום שבת, 14 בספטמבר 2013

בן אדם הכי יציב

איך אגיע לבלתי אפשרי אם לא אשאף למגוחך. הנחתה להרמה בצהרי היום מקול המוסיקה.  ניסוי במשחקי דיאלוג עם עצמי. והיום באצטדיון עצמי מול הפועל אסתרית בלצן. שחקן חיזוק- בטהובן.
 פעימות חזי מקליקות כיפאק אצבעותיי מקלידות כ י פ א ק .  טבעת בוגר הקונצרטים לנוער משתחלת על אצבע הקמיצה. חיזוק ותיבול לקיבעון הסדרות שאני בתוכו. דרך הטבעת רואה סבתא גאה הולכת עם נכד מסורק ומצוחצח, לבוש נעליים חגיגיות. מביט דרך גלי האתר על הורי וכמעט כל נכדיהם. חסרה אחת.אני בוכה. נמושה שכמותי. הדמעות מחזקות ומתבלנות את הקיבעון לרדיו שאני בתוכו.
אז, לפני 40 שנה נסענו למתקן השיגור בהיכל התרבות ומשם עפנו עם המוסיקה והיה היה, אני פותח עיניים מול הבלוגר, נשען אחורה ו
עוצם עיניים להתעורר. טבעתיים פלוס 1. ומה?
רק אכתוב ש
ספר לעצמך על חוויה שנמצאת מרחק הקלקה. הזמן למעגל, בואו בואו. ספר על מה שהיה, מה שלא היה, מה שיכול להיות, מה שלא יכול להיות, מה שאין דבר כזה לא יכול להיות ועל אין דבר כזה שיכול להיות רק עכשיו
אסתרית מספרת לנו על בטהובן שכבר התחיל להתחרש וכבר הפסיק לכתוב. ואז ביקש ממנו דיאבלי, מלחין פופ של זמנו לכתוב עבור יצירה שלו  ואריאציה אחת (אקדח מערכה ראשונה) ולצרפה לספר היצירה שהוא עורך ומוציא לאור. ובטהובן סירב. ברור. אבל ואלס, מה לא תרקוד?
ואסתרית לוקחת אותנו לסיבוב נוסף בתוך הזמן ההוא. כשבטהובן מעכב את השלמת השלושים ושלוש. אקדח זמנים מרסס מקצבים במסע אחורה וקדימה מהמינואט לפרלוד. חגיגה בהיכל, כפיים, צחוקים, מחאה חברתית והאמן כפועל. אין מצב שאני נכנס לדקויות של קישוט-טמבל-קווראטה בעליה.
המשכתי להכנות לזמריה עם נעמי פאראן, מקהלת הזמר "מורן"  "אמא אמרה לדני" "חמש שנים על מיכאל". מקהלות הזמר הישראליות-כנסיות הניו-אייג' הישראלי, המשלים הטבעי למסורת ריקודי העם שהקדימה. המשכה של מסורת שנגדעה באירופה להאזנה מושכלת למוסיקה סביב הרדיו או הגרמופון בסלון. ההורה והדבקה הקדימו,  כי כך קורה כשמתנהלות מהפכות. גם המהפכה הפרטית הציונית שלי.
enough 4 2day
אילה נצר/המגוחך והבלתי אפשרי















אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה