106 R U MY RADIO ?

נקודת חיבור לאחה"צ. מתחיל עכשיו. היום תהיה שלישיה כמו שמרגיש עכשיו בבית היולדות לכתיבה. למה? כי קראתי דבר נפלא והמוסיקה תעזור לי לנסח שורה אחר שורה, מוציאה אותן ממני 
נושאים לשיחה ? א- ויתרתי ל-106. (למה? מה היה וכו') ב- ?ARE YOU MY MOTHER , של Alison Bechdel 
זהו, אמרתי, קבעתי. חקוק. לא לכתוב על השירים שמתנגנים כי אין לי מושג מי ומה ואין ולא אהיה פליי ליסט. יש פורום אבל שאני אשאל?  אני רק מכריז . ועכשיו אני צריך רגוע. וזה מה שאני מקבל הוווווווווווו הוווווווווווווווו REST YOUR TROUBLED MIND סט רגוע ונעים לדמדומי הצהריים, חבב,העתק הדבק. ראשי שוקע בענן צרות מושרות באפלה. הקביעה  it is darkness הופכת לסימן שאלה דו בי דובי דה בשש ודקה. כן, אני צריך את זה אם אני רוצה לשרוד בכבוד את הפסקה
מקרטע אני יוצא למעגל, מתנדנד אבל בחיים. עכשיו בגילופין. צלחתי סוג של פיסקה אוטוביוגרפית. משהו שמצטרף ליומן, לא לוג או בלוג אל הלדזר (ledger). המאבק למילה הנכונה, אחד מנושאי הקומיקדרמה. אמא של הגיבורה,  עדין קוראת ניו יורק טיימס בנייר ומנהלת יומן מדוקדק לאורך כל חייה. האם, מורה לשעבר, קוראת סילביה פלאת הבת - וירג'יניה וולף. הבת משייפת כתיבה בדיונית ואוטוביוגרפית במדיום שצורתו (מילים ותמונה) שכולו הכי עכשיו. ויש אבא שהתאבד וחיפוש 

"אנחנו נוסעים בסאפארי, כן כן" אל תכנס לפינת ביקורת הספר. מותר לשים מרכאות?

אחרי הפרק הראשון, הפסקתי. כבר הייתי חייב לנשום. מה פה היה פה? לא מספיק שאני מאוהב בדמות, אני כבר בטוח שהאמא שלה היתה מחבבת אותי. איך הגענו למערכת היחסים הזאת וכבר מהפרק הראשון. והחבלים המהדקים סוגרים את החשיבה על וולף  וויניקוט ופרויד ומה שעושה את המעבר מכתיבה בדיונית לכתיבת החיים בזמן נקרותם.

כל כך כיף 

thats all what i got to say

ppppppppuuuuuuuuuuuuuuuuuuuu

את הברוגז עם 106 אני דוחה לטיסת אספסוניק. אספר על מי שנתנה לי את הספר והלאה בבלוג האחר

כן ככה זה שיש כמה בלוגים ואפשר לשחרר במקביל

when i was a liitle boy, i couldnt ahhhh ahahhhh ahhhhhhh

HERE IT COMES HERE IT COMES

אישיות גבולית היא מה שאני צריך. 

שמונה, חמישים ותשע ALL THE LOVE THAT NEVER DIES
לפחות אספסוניק מביא לי פליי ליסט. 

סיימנו עם I'm building A Shrine   של EELS   

אני בשל לפסקה שלישית. ממשיך עם מיכל גפן באווירת פיוס.

לוקח כעשרים דקות להחזיר את השורות לימין. ל"ימין שור"קשה יותר יודע כל בלוגר מתחיל. למתח בין קוד באנגלית ותוכן בעברית + יש מחיר  

החיים מביאים פסקול ו"שבת שב" תשב לה בשקט ותצטנע. ארוע של ZE.ZE פולש לחיינו, ממש בבאר מעבר לפינה. ריגול רשתי מהיר מוצא שמדובר בלהקת מונטיפיורי . GOING בלחיצת עכבר, מבהיר את מצבי: תומך בארוע אבל אין מצב להתפס חי לא שתוי כלוט עם סוג כזה של מוסיקה. היום אני על אנטיביוטיקה, אי אפשר

מוכן להתוודות אחרונה, להלן פסקה 3: מה היה לי נגד 106? עיצבן אותי שהם לא מעלים פלייליסט בזמן שידור וקצת נעלבתי שהם לא ממש פעילים בפלטפורמת הפייס. קיימים אבל לא הרבה יותר. ערן סבאג,אולדיס כמוני מתפקד, ואתם-צעירים ויפים, לא? אבל היום, נוהג על נקודה לאחר הפסד 3:1 של פולהם ולואיס המילטון מצליח לתפוס בבלגיה עוד עמדת POLE (לגנוב מעקה, נשמע טוב יותר) שמעתי תוכנית של אולדיס (EYE OF THE TIGER וכאלו שבארוע ZE.ZE יאהבו) שם דירבנו את קהל המאזינים, אני, לחבב ושמם, שמי, יוזכר בתוכנית. סך הכול שדרוג רעיון המאזינים שמתקשרים ומוסרים ד"ש. ופתאום ידעתי, כי כבר הרגשתי שמילותי בוערות בי ואני משחרר ומשתחרר. אולי בהשראת ווירג'יניה וולף שהשתחררה בהבהק כתיבת אל המגדלור משלטון קולה של אמה, שיחררתי את רדיפתי לתשומת פייסוש משדרני הרדיו הנפלא הזה.

הסדרה מתחילה להגיע לסיום חלקה הראשון. עוד כמה רשומות, ככה ליישר קו אצלי בראש. 

לפני פינוי עזה, אריק שרון, בתגובה לאיום מתנגדי הפינוי שהם יפסיקו לשרת בצה"ל הזכיר שתמיד יהיה מי שישא את נס הציונות. אז בפאראפאזה. אתם ב-106, בממלכתי, נושאים את נס המוסיקה ובגאון

הרטרו הכפוי הסתיים לו בחוץ. בול ב-11. פילים קדימה, לדהור ולדרוס. יש אפילו פלייליסט. מקשיבים לי!