מוסיקה כנסייתית נוגה

מוסיקה כנסייתית, אם אני לא מסוגל להתגונן, מעוררת בי הרהורים נוגים. כמו היום בבוקר. אני כבר  מרגיש לאן  ציפי ויצטום אורלי וצביקה לוקחים אותי עם הקנטטה מס' 12 של באך. בימי ראשון אחה"צ, בד"כ טעון באנרגיה חיובית מ"מפתחות" נבנה סביבי מצוף שאיתו אני יכול להמריא. כשמדובר ב De profundis מהמרתף  כבר תלוי איך היה השבוע. אבל בבוקר, לא משנה באיזה שעה קימה, כששרים באוזן Weinen, Klagen, Sorgen, Zagen  פקודה הידועה במחוזות משמיטי האותות כבכ צר דג חד, אין אפשרות להמלט. עניין של תאורה.

טוב ציפי, שיהיה כך. אספר לעצמי, ללא הצלחה מרובה שמדובר במתכון לגדילה אישית ואהרהר אך בנשגב. דוגמא לנשגב: הזוית בה עומדת כורסתו של הפסיכולוג  גרגר יחסית למטופליו ויחסית לכורסאות מטלים בשיטות אחרות. חפירה אישית:  לאיזה קטגוריה שייכת כתיבתי הטקסית (כמו שעכשיו אני כותב, בעצם מדוע טקסית?). לא, היא לא בהשראת הכנסייה. פה הכנסיה. התפילה היא מימוש ההחלטה לכתוב מול תוכנית רדיו. מהו הצורך בסדרה?

שוברט-שמיניה: פשששששש..הגיע בזמן הקלרינט. השמיניה הוינאית. מורן נסעה לוינה. יש קונצרט פתוח של מאהלר בוינה. מדי יום ב-12 רכבות, במשך שבוע, פורס הצבא הפרוסי ב-1866 את גייסותיו בגבול אוסטריה. עד כאן, זרם התודעה של גירויי הבוקר.

צ'יקובסקי מתכתב עם מוצרט, המוצארטיאנה. פה כבר נעים ודביק יותר. גם החום של היום מתחיל לעלות. צ'יקובסקי בוחר בדון ג'ובאני כנקודת מוצא. למה דווקא  דון ג'ובאני? האם ציפי רומזת לנו, בעקיפין אומנם, ללכת בדרכו של הנואף המהולל ולהכות על שום חטא, לעמוד פנים מול פנים אל מי שאנחנו ולהקבר באדמה?

הנדל הוא התשובה לשאלה, אם היתה כזאת. לפני 300 שנה, הנדל כובש בכוח החן וההפקה הדראמטית את בריטניה והופך אותה לבסיס אם. בצעד נדיר, אמיץ, גאוני בפשטותו הוא עוקף את כל הווג'אראס הפרוסי וחותך ללונדון, שם שותים את יצירותיו בשקיקה. 

וואו ציפי, איזה קפיצה למאה ה-20. האשה של אלגר קראה לרביעית המייתרים, מהאחרונות שלו- Captured Sunshine

האם השמש היא השבוי מדיזנגוף סנטר ואני המלחין

שמירה אימבר ברגע של שיר מהזכירה לי שבעיר הזאת נשים חשדניות/ הבטחתי לאחת כזאת לסיים גרסה

יודית שחר (יותר עליה כאן/אלי הירש) מזכירה כמה קל להתבשם על הנוּגֶה כשלא משלמים לפי השורה

זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר, מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת, גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים, בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת. (גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?) זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת, (הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת) לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם. בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר? [כנסיה קטנה/אילה נצר]